חאן מנולי בע"מ נ' בריט

החלטה

1.בפניי בקשה לביטול עיקול זמני, אשר הוטל על המבקש במעמד צד אחד במסגרת תיק הוצאה לפועל לביצוע שטר שמנהלת המשיבה כנגדו.

2.במסגרת תיק ההוצאה לפועל, ובטרם מסירת אזהרה לחייב – הוא המבקש, הגישה המשיבה בקשה להטלת עיקולים זמניים כנגד המבקש. רשמת ההוצאה לפועל נעתרה לבקשה והטילה עיקול על זכויות המבקש בבנק המזרחי טפחות בע"מ.

3.המבקש הגיש התנגדות לביצוע שטר במועד הקבוע בתקנות ההוצאה לפועל, ולפיכך, עוכבו הליכי ההוצאה לפועל כנגדו והתיק הועבר לדיון בבית המשפט המוסמך. כמו כן, הועברה בקשתו לביטול העיקול הזמני להכרעת בית המשפט, במקביל להתנגדות, ומכאן הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

4.לטענת המבקש, יש לבטל את צו העיקול הזמני, אשר הוטל על חשבונו בבנק, נוכח טענתו, כי צו העיקול והבקשה על צרופותיה לא הומצאו לידיו עד ליום הגשת בקשה זו, וזאת בניגוד לקבוע בתקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א"). לשיטתו, בהתאם לתקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, אי המצאת צו העיקול בתוך 3 ימים, ובאין בקשה להארכת המועד, מביאה לפקיעתו של צו העיקול הזמני.

5.בדיון שנערך בפניי במעמד הצדדים, טען ב"כ המשיבה, כי תקנות 367 ו-370 לתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות על עיקול זמני שהוטל במסגרת תיק הוצאה לפועל, וכי אין בנמצא הוראה דומה בחוק ההוצאה לפועל ובתקנותיו. ב"כ המשיבה הסתמך בטענתו זו על פסיקת בית המשפט השלום בבש"א (תל-אביב-יפו) 156803/07, אשר ניתנה ביום 22/10/08. עוד הוסיף הוא וטען, כי למבקש נודע על צו העיקול לפחות ביום 10/10/13, המועד שבו נחתם התצהיר שתומך בבקשה לביטול העיקול, ועל כן, לא ברור מדוע הוגשה הבקשה כחודש ימים לאחר מכן.

6.באי כוח הצדדים הודיעוני בסיום הדיון, כי המחלוקת שבין הצדדים מצטמצמת לסוגיה המשפטית העקרונית העולה מאי המצאת צו העיקול ותוצאותיה, הגם שזה לא תפס דבר וחצי דבר.

דיון והכרעה

7.בהתאם לסעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") ותקנה 14 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל"), מסורה סמכות לרשם ההוצאה לפועל לנקוט בהליכים לביצוע פסק דין, אף לפני המצאת אזהרה לחייב, אם ראה כי נסיבות העניין מצדיקות נקיטת הליך שכזה. כך אכן נעשה במקרה שבפניי עת הטילה רשמת ההוצאה לפועל עיקול זמני על חשבון המבקש בבנק המזרחי-טפחות עוד בטרם המצאת אזהרה לידיו.

בין הצדדים אין מחלוקת באשר לטענה כי צו העיקול והבקשה להטלתו, על צרופותיה, לא הומצאו לידי המבקש עד כה, אלא שהמחלוקת שביניהם מצטמצמת לטענה בדבר החובה לעשות כן ולתוצאותיה, ככל שחובה שכזו כלל קיימת. דהיינו, שהשאלה העומדת להכרעה בפניי הינה: האם חלה חובה על המשיבה להמצאת צו העיקול, שניתן במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לידי המבקש? ואם כן, מכח איזו הוראת דין והאם התוצאה המשפטית המסתברת של אי ביצוע המצאת הצו מביאה לפקיעתו?

תחולת תקנות סדר הדין האזרחי

8.ראשית, נבחן את הטענה בדבר אי חלותן של תקנות סדר הדין האזרחי על הליכים שננקטו במסגרת תיק הוצאה לפועל, ובפרט באשר להטלת עיקול זמני בטרם מסירת האזהרה לחייב, לאחר שהתיק הועבר לדיון בבית המשפט.

פרקטיקה מקובלת היא, כי בעת העברת תיק הוצאה לפועל מלשכת ההוצאה לפועל לדיון בבית המשפט אזי חלות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי על התיק הנעבר, ככל תיק אזרחי אחר הנידון בבית המשפט. פרקטיקה זו נובעת בין היתר מהחלת הדין הכללי על כל הליך אזרחי המתנהל בפני בית המשפט. אולם, מעבר לכך, תחולה זו עולה אף מהוראות דין ספציפיות של חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו, כפי שניווכח להלן.

במקרה שלפניי, הועברה ההתנגדות מלשכת ההוצאה לפועל לבית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 81א' לחוק ההוצאה לפועל, לפיו נקבע כי עם הגשת התנגדות לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, מועבר הדיון בהתנגדות לבית המשפט, ורואים אותה "כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי". הנה כי כן, קובע חוק ההוצאה לפועל את החלת התקנות על התיק הנעבר מלשכת ההוצאה לפועל. בנוסף, קובעת תקנה 108 לתקנות ההוצאה לפועל, כי משהועבר לבית המשפט כתב ההתנגדות "יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר", והליכים, לרבות סעד זמני שננקט לפני שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל, "יעמדו בעינם כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת". עינינו הרואות, כי לבית המשפט אכן נתונה הסמכות להחליט ולהכריע אחרת בכל בקשה שהוגשה לו במסגרת התיק הנעבר, לרבות ביחס לסעד זמני שננקט במסגרתו, זאת אף אם ההחלטה ניתנה עוד בטרם שהועבר התיק לבית המשפט. יוצא איפוא, כי משהוגשה ההתנגדות והתיק הועבר לבית המשפט, אזי הן ההתנגדות והן בקשת ביטול העיקול, ולמעשה כל בקשה או החלטה אחרת שהוגשה או ניתנה במסגרת תיק ההוצאה לפועל, נתונה להחלטת בית המשפט וחוסה תחת המאטריה המשפטית של תקנות סדר הדין האזרחי והדין האזרחי הכללי החל על התיק במועד הדיון בבית המשפט.

נראה אם כן, שאין מקום לספק באשר לסמכות בית המשפט להכריע הן בהתנגדות והן בבקשה לביטול צו העיקול על פי תקנות סדר הדין האזרחי, וכי סמכות זו של בית המשפט הינה בבחינת פרורגטיבה שיפוטית הנובעת מן הסמכות הטבועה הנתונה לו ומסתמכת על הדין הקיים, לרבות זה של חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. למותר לציין, כי משהמחוקק לא סייג את תחולתן של תקנות סדר הדין האזרחי לעניין הסעדים הזמניים שהוטלו במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אזי אין מקום לגזור גזירה שונה מן האמור בסעיפי החוק ובתקנותיו. מסקנה שונה היתה מחייבת הסתמכות ברורה על הוראת חוק או תקנה מפורשת או לחילופין הפנייה לפסיקה פרשנית מחייבת של בית המשפט, וכזו אין בנמצא.

אף ביחס לטענת ב"כ המשיבה כי הפסיקה שהוצגה על ידו מובילה למסקנה ההפוכה – אין ממש. עיון בהחלטה זו מגלה, כי המדובר בהחלטה משנת 2008 אשר קבעה כי תקנות 367 ו-370 לתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות באופן אוטומטי לעניין פקיעת צו העיקול שהוטל בהוצאה לפועל. נראה כי אין חולק כי תחולת התקנות אינה מביאה באופן אוטומטי לפקיעת צו העיקול וכי יש לבחון כל מקרה לגופו של עניין בטרם תינתן החלטה שכזו. יחד עם זאת, אין להסיק מכך כי לתקנות אלו אין תחולה כלל ביחס לעיקולים שהוטלו בעת שהתיק התנהל בלשכת ההוצאה לפועל. הפרשנות המשפטית של הדין, כפי שהובא לעיל, מובילה למסקנה לפיה לתקנות אלו יש גם יש תחולה ככל יתר תקנות סדר הדין האזרחי כחלק מן הדין החל על התיק הנדון בבית המשפט.

9.שנית, באשר לטענה לאי קיומה של הוראה דומה בחוק ההוצאה לפועל ובתקנותיו, הרי שזו, לדידי, אך מחזקת את המסקנה באשר לתחולת תקנות 367 ו- 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהרי, כאמור לעיל, אי קיומה של הוראה דומה בחוק ההוצאה לפועל ובתקנותיו אין בה לאיין את תחולת התקנות, כי אם רק לחייב את החלתן בעת שבית המשפט נדרש לעניין, כעולה מהוראות החוק עצמו ובאין כל הוראה אחרת המסייגת את תחולתן. יתר על כן, בהתאם לשיטתנו המשפטית, הרי שאי קיומה של הוראה דומה אינה מותירה לאקונה או חלל משפטי ריק מקום שבו קיימות תקנות בתקסד"א הנדרשות לעניין זה ממש אף אם היה הדבר נדרש על דרך ההיקש המשפטי. אולם, משנמצא כי בענייננו לתקסד"א קיימת תחולה, אזי אין כל צורך בהחלת כללי משפט אחרים.

תימוכין נוסף לתחולת תקנות 367 ו-370 לתקסד"א ביחס לעיקולים שהוטלו עוד במסגרת תיק ההוצל"פ מוצאים אנו בהלכה הפסוקה שניתנה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, ובה נקבע כדלקמן:

"לעניין כל הסעדים הזמניים רובץ נטל השכנוע על המבקש המקורי, וסדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה".